ביאור שטיינזלץ על זבחים צ״ט

1 א גמרא שנינו במשנה שהכהנים שאינם ראויים לעבודה אינם חולקים בקדשים עם אחיהם. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר ריש לקיש: שכן אמר קרא המקרא בדין קרבן החטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" ויקרא ו, יט, ומכאן למדים: הכהן המחטא העושה את עבודת החטאת — יאכל מבשרה, וזה שאינו מחטא — אינו אוכל.

2 ושואלים: וכללא וכלל הוא זה? והרי משמרה כולה של הכהנים, העובדים משך אותו שבוע במקדש, שאין מחטאין, שהרי כהן אחד הוא שזורק את דם החטאת המסויימת, ובכל זאת כל כהני המשמר אוכלין מבשרה! ומשיבים: כל כהן הראוי לחיטוי לזריקת הדם קאמרינן אומרים אנו, שיאכלנה.

3 ומקשים עוד: והרי כהן קטן, אינו ראוי לחיטוי, שאינו רשאי עדיין לעבוד עבודה, ובכל זאת הריהו אוכל מהקדשים! אלא כך צריך לומר: מאי מה פירוש "יאכלנה" האמור בכתוב זה? כוונתו יחלקנה, שיש לו חלק בקרבנות הללו לעצמו. והכלל הוא איפוא: כל כהן שראוי לחיטוי — חולק, וכל שאינו ראוי לחיטוי, ואף קטן בכלל זה — אינו חולק, אף שמותר לו לאכול מהקדשים.

4 ומקשים: הרי כהן בעל מום, שאינו ראוי לחיטוי ובכל זאת חולק כפי ששנינו במשנתנו! ומשיבים: בעל מום רחמנא רבייה התורה ריבתה אותו, שכן נאמר בפרשה זו: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" ויקרא ו, כב — לרבות בעל מום.

5 ושואלים: ואימא ואמור ריבוי זה באופן אחר: "כל זכר" — לרבות טבול יום שיחלוק בקדשים, ומדוע בעל מום? ומשיבים: מסתברא מסתבר שבעל מום הוה ליה לרבויי היה לו לרבות, שכן הוא אוכל בקדשים. מה שאין כן טבול יום, שהוא טמא ואסור לגעת ולאכול בקדשים.

6 ודוחים: אדרבה להיפך, טבול יום הוה ליה לרבויי היה לו לרבות, דלאורתא מיחזא חזי שכן לערב יהיה ראוי לעבודה. מה שאין כן בעל מום! ומשיבים: השתא מיהא הא לא חזי עכשיו על כל פנים הרי הטבול יום אינו ראוי לכך.

7 רב יוסף אמר באופן אחר מדוע אין לרבות טבול יום מ"כל זכר יאכלנה": מכדי הואיל ואמרנו כי מאי מה פירוש "יאכלנה"? יחלקנה, אם כן לכתוב רחמנא שתכתוב התורה במפורש "יחלקנה", מאי מה הטעם לשימוש במלה "יאכלנה"? שמע מינה למד מכאן כך: מי שראוי לאכילה בעל מום — חולק בקדשים, ומי שאינו ראוי לאכילה, כגון טבול יום — אינו חולק בקדשים.

8 ב בעי שאל ריש לקיש: בעל מום והוא טמא, כגון טבול יום, מהו דינו לענין שיחלקו לו? וצדדי השאלה, האם כיון דלא חזי שאינו ראוי להקריב כבעל מום, ובכל זאת רחמנא רבייה התורה ריבתה אותו שחולק בקדשים, אם כן לא שנא אינו שונה דינו בכל מצביו: מה לי אם הוא בעל מום וטמא, מה לי אם הוא בעל מום בלבד, שהרי מכל מקום כבעל מום אין הוא יכול לעבוד, ובכל זאת יש לו חלק. או דלמא שמא יש לומר כי רק כהן הראוי לאכילה בשעת העבודה — חולק, וכל שאינו ראוי לאכילה — אינו חולק. ואף כהן זה, בהיותו טמא אינו ראוי לאכילה, ואינו חולק?

9 אמר רבה: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: כהן גדול העומד בבית המקדש ומת עליו אחד מן הקרובים שמתאבלים עליהם, הריהו מקריב קרבנות, אף שהוא אונן אבל, ביום מיתת קרובו, אבל אינו אוכל מן הקדשים, ואינו חולק בהם על מנת לאכול מהם לערב. שמע מינה למד מכאן שכדי לזכות בחלוקה בקדשים, כהן הראוי לאכילה בעינן צריכים אנו. ואף כהן בעל מום שהוא טמא, כיון שבשעת החלוקה אינו ראוי לאכילה, אינו זכאי לחלק. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

10 ג ועוד בדיני חלוקה בקדשים בעי שאל רב אושעיא: כהן טמא, בקרבנות ציבור שהותר להקריבם בטומאה, מהו שיחלקו לו חלק עם שאר אחיו הכהנים על מנת לאכול מבשרם בערב, לכשיטהר? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו: "הכהן המחטא אותה" אמר רחמנא אמרה התורה, שכל שראוי לחיטוי זכאי לחלוקה בקדשים כמובא למעלה, והאי נמי וזה גם כן בכלל מחטא הוא, שהרי בקרבנות ציבור כאשר כל הציבור טמאים, עובדים גם כהנים טמאים. או דלמא שמא כפי שאמרנו, כלל הוא: כהן הראוי לאכילה בשעת העבודה — חולק, זה שאין ראוי לאכילה — אינו חולק. וכיון שבהיותו טמא אין הוא ראוי לאכול קרבנות אלה, אף אינו זכאי בחלוקה בהם?

11 אמר רבינא בפתרון בעיה זו, תא שמע בוא ושמע: ראיה ממה ששנינו כי כהן גדול מקריב אונן, ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב, שמע מינה למד מכאן שכדי לזכות בחלוקה בקדשים, כהן הראוי לאכילה בשעת עבודה בעינן צריכים אנו. ואילו כהן זה כיון שאינו ראוי לאכול מקרבנות הציבור באותה שעה, אינו זכאי לחלוק בהם. מסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך הוא הדין.

12 ד שנינו במשנה כי כהן שהוא אונן — נוגע בקדשים ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול בערב. ותוהים: האם אכן אונן נוגע? ורמינהי ומשליכים מראים סתירה על כך ממה ששנינו במשנה במסכת חגיגה: אונן שעבר זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים שקרב קרבן כפרתו, צריכין טבילה לקודש. משמע שהאונן שלא טבל אסור לו לנגוע בקדשים!

13 אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן, לא קשיא אינו קשה: כאן במשנתנו ששנינו שאונן מותר בנגיעה בקדשים, מדובר בשטבל בתוך יום אנינותו. כאן במסכת חגיגה מדובר בשלא טבל, ולכן אסור בנגיעה.

14 ושואלים על כך: וכי ואף כאשר טבל מאי הוי מה נהיה בכך? הא הדרא עליה הרי חוזרת עליו אנינות. שכן אמר רבה בר רב הונא: אונן שטבל בתוך יום אנינותו — אנינותו חוזרת עליו!

15 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא זה ששנינו במסכת חגיגה, שצריך טבילה — מדובר במקרה דאסח דעתיה שהסיח דעתו מלשמור עצמו בטהרה, ולכן אינו רשאי לנגוע בקדשים, שמא נטמא. הא זה ששנינו שמותר בנגיעה — מדובר במקרה שלא אסח דעתיה הסיח דעתו.

16 ותוהים: אם מדובר במסכת חגיגה כשהיה שם היסח הדעת, הרי דינו כטמא מת, ולא די לו בטבילה לצורך קדשים, אלא הזאות ממי חטאת הנעשות ביום השלישי ושביעי משבעת ימי טומאתו בעי צריך הוא. שכן אמר ר' יוסטאי בר' מתון אמר ר' יוחנן: היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי!

17 ודוחים: לא קשיא אין זה קשה: הא זה שאמרנו שהסחת דעת מחייבת הזאות שלישי ושביעי — מדובר במקרה דאסח דעתיה שהסיח דעתו מטמא מטומאת מת ולא נזהר בה, הא זה שאמרנו במשנה במסכת חגיגה שדי לו בטבילה — מדובר במקרה דאסח דעתיה שהסיח דעתו מטמא מטומאת שרץ.

18 ותוהים: אולם גם המסיח דעתו מטמא שרץ, טמא מעלייא מעולה, גמור הוא, ולא די לו בטבילה, אלא גם הערב שמש בעי צריך! ועוד, אם מדובר במסכת חגיגה כשהסיח דעתו מטומאת שרץ, אפילו בתרומה נמי גם כן יהיה אסור, ולאו דווקא בקדשים ואילו במשנה נאמר שרק בקדשים הוא נאסר!

19 אמר ר' ירמיה: מדובר במקרה בו אדם אומר: נשמרתי מדבר המטמאני ואני בטוח שלא נטמאתי טומאה המחייבת הערב שמש, ואולם לא נשמרתי מדבר הפוסלני בקדשים.

20 ושואלים: ומי איכא נטירותא לפלגא והאם יש שמירה למחצה, שיכול לומר שלדבר מסויים נשמר מטומאה, ובדבר אחר לא נשמר? ומשיבים: אין כן, והתניא וכן שנויה בברייתא: מי שהיה נושא סל, עודהו ובעוד הסל על ראשו

21 ומגריפה מצויה בתוכו, ואמר: תשומת לבי היתה על הסל, שלא ייטמא, ואין לבי על המגריפה — הרי הסל טהור, שכן השגיח עליו, והמגריפה טמאה.

22 ולגופה של ברייתא זו שואלים: ותטמא מגריפה לסל! ומשיבים: אין כלי מטמא כלי. ושואלים: ותטמא המגריפה את מה שבתוכו של הסל, כגון תאנים! אמר רבא, באומר: שמרתיה את המגריפה מדבר המטמאה, כלומר, מדבר הגורם לה לטמא אחרים, ולא שמרתיה מדבר הפוסלה כשלעצמה. ושבים לסתירה בין מה שנאמר במשנתנו שאונן נוגע בקדשים, לבין מה ששנינו במסכת חגיגה, שהאונן צריך טבילה לקדשים.

23 מסופר, איגלגל מילתא ומטאי לקמיה התגלגל הדבר והגיע לפני ר' אבא בר ממל. אמר להו להם ליושבים לפניו: האם לא שמיע להו הא שמעו הלכה זו שאמר ר' יוחנן אמר רבי: האוכל שלישי של תרומה, כלומר, תרומה שנגעה בשני לטומאה, ונפסלה — אסור לאכול תרומה, ומותר ליגע בתרומה.

24 אלמא מכאן שדווקא באכילה עבוד רבנן עשו חכמים מעלה והקפידו בכך, ואולם בנגיעה לא עבוד רבנן עשו חכמים מעלה. ומכאן יש ללמוד גם לענין אונן: הצריכוהו חכמים טבילה לצורך אכילת קדשים, כפי ששנינו במסכת חגיגה, ולא הקפידו על הנגיעה, כפי שעולה ממשנתנו.

25 א שנינו במשנה לגבי האונן: ואינו חולק בקדשים על מנת לאכול אותם בערב. ומעירים: יש לדייק שדווקא מיפלג לחלוק בקדשים הוא דלא פליג שאינו חולק, ואולם כי מזמני ליה כאשר מזמינים אותו כהנים אחרים לאכול עמם בערב — אכיל הריהו אוכל בקדשים.

26 ורמינהי ומשליכים מראים סתירה על כך ממה ששנינו במסכת פסחים: אונן ומחוסר כיפורים בארבעה עשר בניסן, טובל, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים!

27 אמר רב ירמיה מדיפתי, לא קשיא אינו קשה: כאן במשנתנו, שדייקנו ממנה שמותר לאכול קדשים בערב, מדובר בליל הפסח. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים, ששנינו בה שאין האונן אוכל בערב בקדשים, מדובר בשאר ימות השנה. ומדוע הוא כן?

28 בליל הפסח — איידי דאכיל מתוך שהאונן אוכל את קרבן הפסח, הריהו אכיל נמי אוכל גם כן קדשים אחרים. ואולם בשאר ימות השנה — כיון דלא חזי שאינו ראוי לאכול בקדשים, לא חזי אינו ראוי. ומאי ומה פירוש הנאמר במשנה במסכת פסחים: "אונן אוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים"? כוונתו: אבל לא בקדשים של כל השנה.

29 רב אסי אמר תירוץ אחר לסתירה זו שבין המשניות: לא קשיא אינו קשה, כאן במשנה בפסחים, ששנינו בה שאסור לאונן לאכול מן הקדשים בערב — מדובר שמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן, וקברו ביום ארבעה עשר עצמו, שבמקרה שכזה הריהו נחשב אונן מדברי חכמים אף בלילה שאחריו, ולכן אסור באכילת קדשים. ואילו כאן, במשנתנו, שדייקנו בה שמותר האונן לאכול בלילה מן הקדשים — מדובר שמת לו מת ביום שלשה עשר בניסן, וקברו למחרת ביום ארבעה עשר בניסן. וטעם הדבר, כי אף שתיקנו חכמים שיום המיתה תופס את הלילה שאחריו באנינות, יום קבורה כשאינו יום המיתה לא תפיס אינו תופס גורר אחריו את לילו שייחשב כאונן מדרבנן מדברי חכמים.

30 ב מן הדיון הקודם עולה, כי לשיטת המשנה בפסחים, אנינות בלילה מדרבנן היא, ולא מן התורה. ומבררים: מאן מיהו התנא הסבור שאנינות לילה שלאחר יום המיתה היא מדרבנן מדברי חכמים? שיטת ר' שמעון היא, דתניא ששנויה ברייתא: אנינות לילה מדברי תורה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אונן בלילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. תדע שכן הוא, שהרי אמרו חכמים: אונן, טובל ואוכל את קרבן פסחו לערב, אבל לא בשאר קדשים. ואם אנינות לילה מן התורה היא, אף קרבן פסח יהיה אסור לאכול.

31 ושואלים: והאם סבר ר' שמעון, כי אנינות לילה רק מדרבנן מדברי חכמים היא, ואונן אוכל את פסחו בערב? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: אונן אינו משלח קרבנותיו לבית המקדש להקריבם. מאי לאו האם אין הכוונה — ואפילו בקרבן הפסח, שאינו יכול להקריבו בארבעה עשר בניסן? ומכאן שאינו אוכלו בלילה! ודוחים: לא, מדובר בכל הקרבנות לבר חוץ מקרבן פסח.

32 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא על הפסוק "ואם זבח שלמים קרבנו" ויקרא ג, א, ר' שמעון אומר: קרבן שלמים נקרא כן, כדי ללמדנו שאדם כשהוא שלם ושרוי בשמחה מביא קרבן זה, ומשום כך אינו מביא את השלמים כשהוא אונן אבל ושרוי בצער. מנין לרבות את קרבן התודה, שאף אותה אין האונן משלח? וגם אם תאמר: מרבה מוסיף אני על השלמים אף את התודה, שכן נאכלת היא בשמחה כשלמים, שהרי קרבן הודאה הוא,

33 מנין לרבות לענין זה אף את קרבן העולה? וגם אם תאמר: מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים, מנין לרבות לענין זה אף את קרבנות הבכור ומעשר ופסח, שאינם באים בנדבה? וגם אם תאמר מרבה אני בכור ומעשר ופסח, שכן, בדומה לקרבנות האחרים שהוזכרו, אף הם אינן באין על חטא, מנין לרבות לענין זה גם קרבנות חטאת ואשם, שהרי אלו באים על חטא? תלמוד לומר בפסוק זה: "ואם זבח שלמים" ויקרא ג, א, ללמדנו שכל שהוא זבח הריהו בכלל "שלמים" לענין זה, שמביאו רק כשהוא שלם.

34 ומבררים עוד, מנין לרבות בהלכה זו גם את הקדשים שאינם בכלל זבח, כגון העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה? תלמוד לומר: "שלמים קרבנו", והמלה "קרבנו" מדגישה: כל קרבנות שהוא מביא — כשהוא שלם מביא אותם, ואינו מביא אותם כשהוא אונן.

35 קתני מיהא שנה על כל פנים בברייתא זו גם פסח, משמע שגם פסח אסור האונן להביא, ומכאן שאינו רשאי לאוכלו בלילה!

36 אמר רב חסדא: פסח כדי נסביה לחינם מביא אותו. כלומר, בפסח אין דין זה קיים, והוא נזכר כאן יחד עם הבכור והמעשר רק מתוך שגרת הלשון, שבמקומות רבים הם נזכרים ביחד.

37 רב ששת אמר: מאי מה פירוש "פסח" האמור כאן? שלמי פסח, כלומר, שלמי חגיגה, הבאים יחד עם הפסח. ומקשים: אי הכי אם כך, היינו הרי זה שלמים, שכבר שנה ר' שמעון בברייתא זו! ומשיבים: תנא שנה שלמים הבאין מחמת פסח, ותנא ושנה גם שלמים הבאין מחמת עצמן.

38 והוצרך לכך, דאי שאם לא תנא היה שונה שלמים הבאין מחמת פסח, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ומחמת פסח אתי באים, כגופיה דפסח דמי כגופו של הפסח נחשבים, וגם אותם מביא האונן, קא משמע לן משמיע לנו כי גם שלמים אלה אסור להביא כשהוא אונן.

39 רב מרי אמר: